ADD - Attention Deficit Disorder מאופיין בהפרעות קשב וריכוז המופיעות בעצמות שונות ובאופנים שונים המפריעים ומקשים על ארח החיים התקין. זו הפרעה נוירו-פסיכולוגית המופיעה משום מה אצל בנים יותר מפי 2 בערך מאשר אצל בנות. ADHD הוא כמו ADD אבל עם היפר-אקטיביות.
מן הראוי לציין כי הפרעת קשב היא תפקוד שונה ולא כל כך מובן של המוח. אין הדבר מהווה פגיעה או נזק למוח. עם הזמן ישנה דעיכה של האלמנט ההיפר-אקטיבי אבל הפרעת קשב אינה נעלמת עם השנים אלא מקבלת צורות ביטוי שונות.
ההגדרה הרחבה והגורפת של הפרעות קשב גוררת את רב האוכלוסייה לקטגוריה זו. עובדה זו בהכרח מגדילה את אחוז האבחון המוטעה, הגורר לפעמים טיפולים מיותרים ומזיקים. מעבר לכך, הטווח הרחב מדי של קריטריון ההשתייכות לקבוצה החריגה הזקוקה לטיפול, הוא כנראה גם אינטרס ברור של חברות התרופות.
Ritalin, Concerta, Adoral, Risperdal, Clonex הם רק חלק קטן מרשימת התרופות הארוכה שרושמים הפסיכיאטרים לילדנו. זאת, בנוסף לכל הויטמינים, תוספות התזונה ותרופות מעבר לדלפק הניתנים ללא מרשם רופא ואשר לרובם אין סימוכין מדעי קליני ליעילותם.
נושא "תופעות הלוואי"... הנו נושא מאוד בעיתי, בעיקר אם מדובר בטיפול מתמשך על פני תקופה. הנה תיאור קצת "גרפי"- מה באמת קורה במוחו של ילד שנוטל תרופה מסוימת. כידוע, המוח מכיל תאי עצב או נוירונים. כל אחד מהנוירונים במוח יוצר קשרים הנקראים סינפסות. הקשרים נוצרים בעזרת תקשורת אלקטרו-כימית. אנו יודעים שככל שלומדים יותר, כמות הקשרים גדלה. במצב של פעילות מוחית מוגברת יש קשרים מוגברים בין נוירונים האחראים לפעילויות או ליכולת יצירתית זו או אחרת.
חלק מהתרופות פועלות כמדכאות את האפשרות ליצירת הקשרים. במלים אחרות, התרופה מנתקת או לא מאפשרת את יצירת חלק מהקשרים הללו. לא ברור לנו על איזה קשרים הם בדיוק פועלים ואין הוכחה מדעית מה היה קורה אילולא התרופה הייתה ניתנת, אילו קשרים חדשים היו נוצרים. כמו כן, לא ברור לכמה זמן פעילה אותה תרופה ובעיקר מה בדיוק ואילו תופעות שונות התרחשו בטווח הקצר ואיזה נזק נגרם לטווח הארוך. טיפול זה עלול לגרום לניתוק אותם קשרים, לפעמים לצמיתות, במטרה להשיג ירידה בפעילות, (כך שהילד יירגע ולא יפריע בכיתה למשל...) וכך אולי הפסדנו עוד איינשטין...
ברור כי יש מקרים לא מעטים שבהם יש צורך מוצדק להשתמש בתרופה כלשהי, אלא שיש לבדוק היטב ואולי אף לקבל חוות-דעת נוספות, הן לגבי הצורך לטפל תרופתית והן לגבי שימוש בתרופה ספציפית ומינונה הנכון. אין לקבל את המלצת בית-הספר לטיפול תרופתי רק כדי שיהיה להם "שקט תעשייתי". הרושם שמתקבל הוא שפסיכיאטרים הנמצאים בקשר עם מערכת החינוך משתפים פעולה בנושא זה במקרים מסיימים או שידם קלה ברישום התרופות.
בנוסף לטיפול הפסיכולוגי והתרופתי קיימים טפולים משלימים רבים. לא לכל טיפול קיים הסבר וסימוכין מדעי ובעלי המקצוע השונים רבים ומתווכחים ביניהם ומביעים דעות לכאן ולכאן. לעתים מתקבל הרושם כי ההורים זקוקים לטיפול יותר מאשר ילדיהם. חלק מההורים פשוט לא מוכנים לקבל את העובדה כי ילדם זקוק לטיפול או לחינוך מיוחד. הם מתרוצצים בין המומחים השונים עד שיקבלו אבחון שמניח את דעתם. הורים מסוג זה מלחיצים את ילדיהם ואת המשפחה כולה ללא צורך או תועלת.
לגבי טפולים הומיאופתיים ישנה כמובן מחלוקת ידועה לגבי יעילותם. "אם זה מרגיע את הילד ואת ההורים... ואינו מזיק אז למה לא?". מומלץ להתייעץ עם הרופא המטפל לקבלת חוות דעת ובעיקר למנוע אפשרות של אינטראקציה לא רצויה עם התרופות הניתנות.
בחברה שלנו, לא רק זו הדמוקרטית, הרוב מחליט ומביע דעה, בדרך-כלל משוחדת וטעונה בדעות קדומות, מי הוא החריג, יוצא הדופן והלא מקובל. זה מתחיל כבר מהגן ונמשך כל חיינו. בתקופות חשוכות היינו גם מעלים על המוקד את אלה שלא זרמו כמונו בזרם המרכזי, שלא נראו כמונו או שאמרו דברים חריגים ולא הגיוניים כמו "שכדור הארץ הוא עגול..."
גליליאו, דה-וינצ'י ואחרים היו חריגים. קשה לתאר כיצד עולמנו היה נראה אילולא היו כל החריגים והמיוחדים חיים בקרבנו. עשינו להם את החיים קשים ולמרות זאת הם הגיעו למה שהגיעו בתחומי המדע והאמנות.
לחלק מהילדים קשה יותר להתמודד עם כל ה"רעש" הזה. יתכן וכבר בעבר היו אותם ילדים בעלי הפרעות קשב, אולם אנו לא התייחסנו אליהם ככאלה אלא כאל "שובבים" או "אטיים". העתיד טומן בחובו יותר אתגרים, יותר "רעשים", יעוד שונה וצורך אחר להתמודד עם המצב החדש.
אנשים מפורסמים רבים כמו אדיסון, מוצרט, טסלה, דאלי ועוד היו היפר-אקטיביים. הם היו ידועים בטמפרמנט שלהם. למרות הפרעת הקשב שלהם הגיעו למה שהגיעו ואולי אף בזכות ולא למרות.
אם הגנים של בעלי הפרעת קשב נבחרו על-ידי הטבע להוביל דור של ממציאים ויצירתיים, אזי, התופעה אינה זקוקה לטיפול אלא להשבחה. על-ידי הטיפול אנו מדכאים ילדים אלה ומורידים אותם לרמה "המקובלת", "הממוצעת", "הנורמטיבית" ולא מאפשרים פריצות דרך וקדמה. הטבע זהה צורך ומנסה לספק "זן" שמסתגל ועונה לצורך. אלה הם ילדי העתיד המיוחדים, ילדי המחר.
אם כך, אולי רצוי ועדיף להתייחס לתכונות והכישורים של הילדים המיוחדים כאל מתת ולא כאל סינדרום הזקוק לטיפול פסיכולוגי או תרופתי. להעצים ולעודד פיתוח אותם הכישורים ולא לדכאם. על סמך ניסיון העבר, חלק ניכר מילדים אלה גדל להיות למבוגר יצרן ויצרי... וחלה ירידה משמעותית בתופעות השליליות, כפי שהוגדרו על-ידי המומחים המקטלגים.
ד"ר גיורא רם
חומר נוסף בנושא ניתן לקרוא באתר: http://adhd.imexco.com
ד"ר גיורא רם
